החלטה בתיק בר"ע 2438-12-12

השופט אילן איטח

1.      לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה תל-אביב-יפו מיום 14.11.12 (השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור מר דן זלינגר ומר אריה המר; על"ח 58209-05-12), בה נדחתה בקשת המבקש למתן צו ביניים, האוסר על המשיבות (להלן - המדינה) "להמשיך ולקזז מהגמלה לה זכאי המבקש את הסכומים המקוזזים עתה על ידה" וכן המורה למדינה להעביר לידיו פירוט מלא של כל הסכומים שקוזזו ממנו ואת אופן חישובם.

הרקע

2.      המבקש הועסק בשירות המדינה במשך כ- 26 שנים ומילא שורה של תפקידים באגף המכס והמע"מ. תחילה - מאז שנת 1983 - הועסק המבקש כעובד מדינה קבוע על פי כתב מינוי, וביום 2.1.2003 הועבר, בהסכמתו, למסלול העסקה בחוזה מיוחד-חוזה בכירים, לפי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים)(חוזה מיוחד), תש"ך- 1960. החוזה חל למפרע מיום 12.6.02 לתקופה של 4 שנים עד ליום 11.6.2006.

3.      בתחילת חודש אפריל 2005 נפתחה נגד המבקש חקירה משטרתית בחשד לביצוע עבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אימונים ועבירה לפי חוק מס ערך מוסף. על רקע זה הושעה המבקש מעבודתו על ידי מנהל רשות המיסים, לפי סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963 (להלן- חוק המשמעת), לתקופה שמיום 3.5.05 ועד ליום 1.6.05.

4.      במהלך חודש מאי 2005 התקיימו הליכי השעיה נגד המבקש ובסיומם החליט נציב שירות המדינה (להלן - הנציב) להימנע מהשעיית המבקש, אך להעבירו לתפקיד אחר (החלטה מיום 31.5.05). העברת המבקש לתפקיד אחר הוארכה מזמן לזמן בהתחשב בהתפתחות החקירה המשטרתית שהתנהלה נגדו.

5.      בעקבות כתב אישום שהוגש נגד המבקש בבית משפט השלום בתל-אביב (ת"פ 2928/06), הוזמן המבקש להשמיע טענות לעניין השעייתו לפי סעיף 47 לחוק המשמעת. לאחר קבלת טענות המבקש בכתב ובעל-פה, החליט הנציב ביום 4.5.06 להשעות את המבקש משירות המדינה עד תום ההליכים נגדו, או עד מועד סיום חוזה העסקתו, או עד החלטה אחרת.

6.      על רקע מציאות זו, ובהתחשב בכך שחוזה ההעסקה של המבקש אמור היה להסתיים ביום 11.6.06, שקל הנציב את האפשרות שלא להאריך את חוזה ההעסקה. בסופו של דבר, ביום 25.7.06 הודיע הנציב למבקש כי הוחלט שלא לחדש את חוזה ההעסקה האישי שלו שהסתיים, כאמור, ביום 11.6.06. למבקש נמסר כי הוא זכאי לגמלה לפי חוזה ההעסקה שלו, כמו גם לתשלום של שלושה חודשי הודעה מוקדמת.

ההליכים בבית הדין לעבודה

7.   כנגד החלטה זו של הנציב שלא לחדש את חוזה ההעסקה שלו, הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 7825/06). בקשה זו התקבלה, החלטת הנציב בוטלה ובית הדין הורה לנציב לחדש את חוזה ההעסקה עם המבקש. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור לבית דין זה. ערעור המדינה התקבל ברוב דעות ונפסק כי משנמצאו ראיות מספקות לדעת הפרקליטות להגשת כתב אישום נגד המבקש, אין לאכוף על המדינה את המשך העסקתו על פי חוזה מיוחד. עם זאת, התנה בית הדין את אי חידוש החוזה המיוחד במתן הצהרת "גור אריה" מאת המדינה לפיה, אם יזוכה המשיב בדין או אם ייקבע כי לא היה מקום מלכתחילה שלא להאריך את חוזה ההעסקה - יוארך חוזה ההעסקה של המשיב למפרע מיום אי חידושו ולא ייטען שלא ניתן להחזירו לתפקידו הקודם (ע"ע 202/07; פסק דין מיום 24.9.07). בסופו של דבר מצאה המדינה שלא לתת הצהרת "גור אריה" ולפיכך החליט בית הדין הארצי כי עניינו של המשיב יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיבחן את אופן הפעלת שיקול הדעת של הנציב ואת סבירות החלטתו בקשר לאי חידוש חוזה ההעסקה של המשיב.הסעד הזמני שניתן על ידי בית הדין האזורי נותר על כנו עד להכרעת בית דין זה, כאמור בהחלטה מיום 23.7.08.

8.  על רקע האמור התקיים דיון בבית הדין האזורי וביום 5.8.10 ניתן פסק הדין בהליך העיקרי, בו נקבע כי החלטת הנציב שלא להאריך את חוזה ההעסקה של המבקש, בטלה. ערעור שהגישה המדינה לבית הדין הארצי התקבל וביום 12.9.11 ניתן פסק הדין בו נקבע, בין היתר, כי החלטת נציב שירות המדינה שלא לחדש את חוזה ההעסקה של המבקש החל מיום 11.6.06 התקבלה כדין (ע"ע 21623-10-10).

9.  בהתאם לפסק דינו של בית דין זה, המדינה ערכה חישוב של כל זכויותיו הכספיות המגיעות למבקש בשל פרישתו לגמלאות מיום 27.6.2006, ובכלל זה סכום הקצבאות החודשיות וסכום ההיוון של חלק מהגמלה, אל מול השכר והתשלומים הנוספים שניתנו לו מן המועד האמור, היינו מיום 11.6.06 ואילך.

10. כתוצאה מן החישוב האמור הסתבר למדינה כי המבקש נותר בחוב של 698,061 ש"ח. על רקע זה, ביום 26.3.12 נמסרה למבקש החלטת הממונה על הגמלאות, הכוללת הודעה על סכום החוב. מעבר לכך, על פי חישובי מינהל הגמלאות, נוצרה למבקש חבות בגין מס הכנסה על התשלומים ששולמו לו, בסך של 47,746 ש"ח. אציין כבר כאן, כי מתגובת המדינה לפני עולה כי נפלה טעות בטיעוניה לפני בית הדין האזורי שם נטען כי סכום החוב גבוה יותר ועומד על כ- 175,000 ש"ח.

11. על החלטה זו של הממונה על הגמלאות הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (על"ח 58209-05-12). יחד עם הערעור הגיש המבקש בקשה לצו ביניים, האוסר על המדינה להמשיך ולקזז מהגמלה לה הוא זכאי את הסכומים המקוזזים על ידה, וכן המורה למשיבות להעביר לידיו פירוט מלא ועדכני של כל הסכומים שקוזזו ואופן חישובם. המבקש טען, בין היתר, כי החל מחודש נובמבר 2011 ואילך הפסיקה המדינה לשלם לו את הגמלה המגיעה לו כדין וכי מחודש אפריל 2012 החל לקבל תלושי שכר כאשר היתרה לתשלום עומדת על אפס ש"ח. לטענת המבקש, לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1985 (להלן - חוק הגנת השכר), המדינה מנועה מלקזז את כל שכרו מבלי להותיר שכר מינימאלי למחייתו. 

12. בית הדין האזורי דחה, כאמור, את בקשת המבקש למתן צו ביניים על שני רכיביה. בית הדין קיבל את עמדת המדינה לפיה הכרעת בית הדין הארצי בדבר מועד סיום העסקת המבקש מהווה מעשה בית דין ועל הכרעה זו המבקש לא יכול להשיג במסגרת הליך זה. לפיכך, קבע בית הדין כי המדינה פעלה כדין שעה שערכה חישוב מחדש של זכויות להן זכאי המבקש החל מיום 11.6.06. עוד קבע בית הדין, בהסתמך על הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 (להלן- חוק הגמלאות) כי קיזוז הסכומים מגמלת המבקש על ידי המעביד בחודש מרץ 2012 נעשה כדין. בקשר לכך נקבע כי עיון בתלוש השכר לחודש זה מעלה כי למבקש שולמה כמחצית הגמלה בהתאם להוראות חוק הגמלאות וכן חוק הגנת השכר. אשר לניכוי תשלומים בגין חוב למס הכנסה החל מחודש אפריל 2012 ואילך קבע בית הדין, בהסתמך על הוראות חוק הגנת השכר, כי שעה שמדובר בסכום אשר חובה לנכותו על פי חוק, הניכוי מגמלת המבקש נעשה כדין וכי לא קיימת כל מגבלה על גובה הניכוי. כן צוין כי ספק אם לבית הדין קיימת סמכות עניינית ליתן צו המונע ניכוי סכומים מכוח פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. כן התייחס בית הדין לטענת השיהוי וקבע כי צודקת המדינה בטענה לפיה הבקשה הוגשה בשיהוי רב משהבקשה נוגעת לגימלתו של המבקש החל מחודש נובמבר 2011.

      אשר לבקשה להעברה לידי המבקש פירוט מלא של כל הסכומים שקוזזו מגמלתו- קבע בית הדין כי המדינה נקבה בתגובתה לבקשה לסעדים זמניים בסכומים אותם מבוקש לקזז מהגמלה וכי ניתן ללמוד על דרך חישובם מתלושי השכר שצורפו.

בקשת רשות הערעור

13. בבקשת רשות הערעור חזר המבקש על טענות שנטענו לפני בית הדין האזורי הן בעניין עצם קיזוז תשלומי השכר בגין ההשעיה והן בעניין הקיזוז בגין החבות במס. לעניין קיזוז תשלומי השכר טוען המבקש כי פסיקת בית הדין הארצי התייחסה בעיקרה לסבירות שיקול דעת נציב שירות המדינה לגבי אי חידוש הסכם ההעסקה, ולא כללה הוראות אופרטיביות (ע"ע 2163-10-10). לטענת המבקש, בית הדין הארצי לא קבע כי עליו להחזיר כספים כלשהם ששולמו לו על ידי המשיבות בתקופת השעייתו, ומלשון פסק הדין לא עולה כי יש לקזז מגמלתו את תשלומי השכר שקיבל בעת השעייתו. עוד נטען כי בעת מתן פסק הדין על ידי בית הדין הארצי המבקש לא הורשע ולא פוטר וגם מטעם זה המשיבות לא היו רשאיות לקזז את כל תשלום מגמלתו. כן נטען כי טעה בית הדין האזורי בכך שקבע כי ניתן לעשות את הקיזוז מגמלתו של המבקש, מכוח סעיף 59 לחוק הגמלאות. לטענת המבקש, התשלומים שקיבל בעת השעייתו אינם נופלים בגדר איזו מהחלופות ברי הקיזוז לפי סעיף 59 לחוק: אינם מפרעות שקיבל הזכאי מאוצר המדינה (סעיף 59(1) לחוק); אינם מילוות שקיבל הזכאי מאוצר המדינה (סעיף 59(2) לחוק); אינם סכומים ששולמו לזכאי מאוצר המדינה בטעות ולמעלה מן המגיע (סעיף 59(3) לחוק); אינם סכומי שהזכאי קיבל מצד שלישי (סעיף 59(4)); ואינם הוצאות שחיוב בהם הזכאי לפי סעיף 97 (סעיף 59(5)). עוד נטען כי המבקש הסתמך על תשלומים אלה לצורך מחייתו, וכן הסתמך על סעד הביניים אשר קיבל תוקף בהחלטת בית הדין הארצי מיום 23.7.08. לטענת המבקש, מדובר בצעד חריג של קיזוז מגמלה כאשר מאז חודש נובמבר 2011 במשך כשנה הוא לא מקבל כל משכורת למעט מחצית גמלת חודש מרץ 2012. זאת בניגוד לרציונל הקיים בחוק הגמלאות, חוק הגנת השכר וחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.

      לעניין המס אשר נוכה מגמלתו טוען המבקש כי יש לו פטור ממס על ההיוון ורשות המיסים מודעת לכך. לטענת המבקש, אם היה ספק בידי רשות המיסים לעניין הפטור היא היתה אמורה לפנות אליו ולבקש ממנו להמציא אישור פטור ממס כנהוג, דבר שלא נעשה. יתרה מכך, כך לטענת המבקש, תלוש משכורת חודש מרץ 2012 מראה כי הוא היה אמור לקבל היוון גמלאות בסך של 144,741 ש"ח, ואילו המס שנדרש בגינו הינו בסך של 175,439 ש"ח, כעולה מתגובת המדינה לבקשה לסעדים זמניים, וכך למעשה סכום המס שנגבה גבוה מסכום ההיוון עצמו. לטענתו, הדרישה לגביית מס העולה על הסכום בגינו הוטל המס הינה מופרכת מעיקרה ונוגדת את כללי החשבונאות הבסיסיים.